צרכנים חסרי אונים, נדרשים ביום בהיר אחד לשלם סכומים גבוהים מאוד בגין חובות שהרשות טוענת לקיומן ופועלת  בהליכים מנהליים לגבייתם. בשני פסקי דין שניתנו בבית המשפט לעניינים מנהליים במתח ביהמ"ש ביקורת על העיריות

 

שאלות נפוצות 

 

מהי גבייה מנהלתית?
המחוקק המנדטורי רצה לתת לרשויות אמצעי יעיל לגביית חובות, וחוקק את פקודת המסים  (גבייה) שמכוחה פועלת הרשות לגביית חובותיה. באמצעות מינוי פקיד שהוסמך לכך, ונקרא פקיד גבייה, הרשות מוסמכת  לגבות חובות בהליכים הדומים להוצאה לפועל, מבלי צורך לפנות לביהמ"ש ולהוכיח  שאכן קיים חוב  וערכו נקוב.  זהו אמצעי מהיר, יעיל וזמין של הרשות לקבל את המגיע לה מהציבור.  אבל הרשות היא המחליטה על קיומו של חוב, והיא המבצעת של גבייתו בעזרת פעולות שונות של גבייה.
 
מה הם אותם הליכים מנהליים לגביית חובות?
הטלת עיקולים, וכל זאת ללא פיקוח או בקרה של שופט ובהליך שקשה לאזרח רגיל להתמודד מולו. כך הופכת הרשות לתובע, לשופט וגם למוציא לפועל. הבעיה מחמירה כשהעירייה מעבירה את הסמכויות לגורם חיצוני וממנה כפקיד גבייה גורם עסקי, כמו עורך דין שיש לו מוטיבציה לסלק את החוב בהקדם.

 

מה בעצם הפסול בכך?
לכאורה, הרשות זכאית לקבל תשלומים ואכן פועלת לגבייתם לטובת כלל הציבור. והרי כל שקל שלא משולם, גורע מהקופה הציבורית ומהשירות שיקבלו כלל ציבור הצרכנים. מבחינת הגבייה המוצדקת – אכן מדובר בהליכים יעילים. הבעיה מתעוררת כאשר רשות טוענת ופועלת לגבייה של חובות עבר, וכשהצרכן מבקש לקבל פירוט על החוב, מתעלמים ממנו וממשיכים בפעולות הגבייה. הסמכות הדרקונית שמעניק החוק מאפשרת זאת, למרות החובה הבסיסית ביותר של הגוף הציבורי לנמק , לפרט ולהסביר את החוב הנטען כדי שהאזרח יוכל לבדוק, לבקר ולפעמים גם להוכיח שהחוב בכלל לא שלו.

לגבי חובות עבר – אחרי כמה שנים יכולה העירייה לגבות חובות?
הבעיה העיקרית שנוצרת היא התיישנות החובות. כשאדם פרטי חייב לזולתו סכום כסף, חלה על הזכאי החובה לתבוע את חובו תוך שבע שנים, אחרת החוב מתיישן והוא לא יוכל לתבוע אותו. במשך שנים רבות גביית חובות בדרך מנהלית נחשבה כחסינת התיישנות, והעיריות הצליחו לגבות חובות עתיקים.  התוצאה הייתה,  למשל, שאדם קשיש ואב שכול  נדרש בוקר בהיר אחד לשלם חובות בני עשרים שנה ויותר בסכום של למעלה משניים וחצי מיליון שקלים, כשחלק עצום מהחוב  הוא הצמדות וריבית. במקרה נוסף נגבו חובות ארנונה שתחילתם משנת 96', לפני כ-15 שנה. גם אם היו  לצרכן מסמכים על תשלומים ששילם לפני כל כך הרבה שנים, הרי שבודאי זרק אותם בחלוף השנים. בנסיבות אלה, שאלת ההתיישנות היא שאלה קריטית.

 

האם ישנה הצדקה לגבות חובות כל כך ישנים?
לכאורה, הרי חלק עצום מהחוב נוצר מהריביות וההצמדות, שאם העירייה הייתה דורשת את התשלום במועד הם היו נחסכים מהצרכנים. אלא שבמסגרת ערעור שהגישה עיריית חדרה קבע ביהמ"ש העליון שיש טעמים רבי עוצמה המצדיקים שימוש בהליכי גבייה מנהליים, ואי אפשר לומר כי הם אינם מוצדקים, אינם סבירים ואינם מידתיים.  אבל אותו בימ"ש קבע שחובות עירוניים כפופים לדיני ההתיישנות, והעירייה לא תהיה רשאית לגבות אותם לאחר שבע שנים, בין היתר בשל הפגיעה בזכויות הבסיסיות של האזרח להשיג על החוב או לשלם את הקרן במועד ללא תוספת ריבית והצמדה.

לאחונה ניתן פסק דין לגבי אב שכול שנדרש לשלם שניים וחצי מיליון שקלים. ביהמ"ש ביטל את החוב וחייב את העירייה ואת משרד הפנים לשלם 80,000 ₪ כל אחד. ביהמ"ש עמד על כך שהחוב לא מבוסס, שהעירייה דורשת תשלום  אף על פי שהיא עצמה לא שמרה  את המסמכים המוכיחים את קיום החוב, ושהיא לא יכולה להסביר את הסכומים שהיא דורשת.

 

אז מה אפשר לעשות בנידון?
אם אתם מקבלים דרישת תשלום שאתם חולקים עליה – דרישה מיושנת, דרישה לא מבוססת – כדאי  שתעמדו על זכויותיכם ותפנו לייעוץ משפטי. 

 

 

עיכוב הרכב לצורך גבייה מנהלתית
 
במועצה לצרכנות התקבלו תלונות של צרכנים שנעצרו לבדיקה שגרתית של משטרה, ובמעמד בדיקת המסמכים  היה נוכח נציג של רשות שטען כי הצרכן חייב לשלם באופן מיידי חוב ישן, והוא מעוכב על מנת לשלמו. חשוב לזכור שלא לכל הצרכנים יש כסף מזומן או אמצעי תשלום אחרים בכיסם כל הזמן,  ודרישה  כזו עשויה להסתיים בצורה מאוד לא נעימה, בלשון המעטה. האם הרשות יכולה לעצור אדם באמצע הדרך ולתבוע ממנו  לפרוע חוב במקום?
 
 
האם עיכוב הרכב לגבייה מנהלית הוא חוקי?

נכון להיום כן. בישראל ישנם כמה חוקים שמסדירים סוגים שונים של גבייה. כך למשל אדם שחייב כספים על נסיעה בכביש 6, והוא לא שילם את חובו  אף על פי שנשלחו אליו החשבונות, עלול למצוא עצמו נעצר ביציאה מהכביש עד לתשלום החוב, ולפי החוק אפילו לעכב את הרכב.

הדבר נכון גם לפקודת המסים-גבייה, שמסדירה את אופן הגבייה של רשויות שונות של המדינה (כמו חובות חניה לעירייה, חובת תשלום אגרת הטלוויזיה לרשות השידור). בפקודה נקבעה הוראה דומה כך שנטען כי הפעלת סמכויות הגבייה בכבישים היא חוקית ולגיטימית.

לאדם הנעצר בדרך אין אפשרות לטעון נגד החוב, אין לו כלים לבדוק אם מדובר בטעות, ולפעמים אין לו כסף במקום העיכוב. איך החוק מאפשר את זה?

באמצע שנת 2004 התקיים בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת דיון בנושא, ובשנת 2007 הוגש בג"צ בנושא, שביקש לבדוק את חוקיות ההתנהלות  הזו אבל הנושא טרם הוכרע. כל נושא הגבייה המנהלית הוא בעייתי, כי הוא מאפשר לרשויות  לגבות חוב באופן עצמאי בלי בקרה של בית המשפט. ויותר מכך - הרשות יכולה להמשיך ולבצע פעולות אכיפה גם כאשר הצרכן מבקש לברר את העניין או להשיג על החוב שהוא מחויב. חשוב להזכיר בעניין זה את  קביעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב: שימוש באמצעי אכיפה וגבייה בסיטואציה מעין זו, כשהצרכן מבקש לברר את החוב, הוא שימוש לרעה בכוח הסמכות.

בית המשפט יבחן את נסיבות המקרה. בפסק דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות, צרכן  שנעצר במחסום ונדרש לשלם חוב תבע את רשות השידור. לתגובתה שהגישה לבית המשפט צורף מסמך ממנו עולה שרשות השידור הפסיקה את פעילות גביית האגרה במחסומים בשנת 2004 וככל שמתברר כי נגבתה אגרה מאזרחים שאינם חייבים או ששילמו ביתר-קיימת הנחיה להחזיר את הכספים שנגבו ביתר.

בית המשפט קבע  כי הרשות הייתה רשאית לנקוט פעולת גבייה כפי שנקטה, אולם לאור הודעת הרשות לפיה הפסיקה לעכב רכבי חייבים במחסומים בשנת 2004 הרי שהרשות עצמה סברה שמדובר באמצעי גבייה בלתי חוקי. ביהמ"ש חייב את רשות השידור לפצות את התובע בשל אי הנעימות שנגרמה לו בשל פעולות הגבייה במחסום, ולשלם לתובע סך של 1,000 ₪.